שיטת פלדנקרייז. או 'הזוגיות שלי כמשל'.

כבר לפני שבוע ויותר התיישבתי מלא עזוז לכתוב את הפוסט השני שלי. התחלתי אותו עם רעיון שבא אלי מתוך קריאה שלישית ורביעית בפוסט הראשון שלי. קיבלתי כאלה תגובות חמות שהייתי חייב לקרא שוב את שכתבתי כדי להבין מה כל כך טוב שם. וכך קראתי לי את עצמי בגאווה של אב שמגלה שבנו יודע לכתוב והבחנתי שהשתמשתי במילה " החלמה" ומיד ידעתי על מה אמורה להיות הרשימה הבאה. וכך כתבתי בה באותה רשימה שלא פורסמה עד כה:

"אני עוזב את המחשב כעת כדי לחפש בכתביו של משה פלדנקרייז את הציטוט המדוייק שאני מחפש בנוגע להחלמה ולא אשוב לכתוב עד שאמצא אותו. אני מבטיח"

ואכן ישבתי בימים האחרונים לחפש את הציטוט ולא מצאתיו. מאחר וכדי לעמוד בדיבורי אין אני יכול להמשיך לכתוב את הרשימה השניה ההיא עד שאמצא את הציטוט (אם בכלל יש כזה ציטוט אני כבר מפקפק) הנה לפניכם הרשימה השניה שהיא השלישית.

הבנתם ?

בכל אופן, בנוגע להחלמה, אחד הדברים היפים ומעוררי המחשבה שלמדתי, גם בהרצאותיו של אילן לב וגם בספריו של משה פלדנקרייז (ואני מסתכן פה מאחר וטרם מצאתי את הציטוט המדוייק), הוא ההבדל התפיסתי בין החלמה או הבראה לבין "השתפרות". כאשר אדם חושב בדרך כלל במונחים של החלמה יש בעיני רוחו את הדימוי של עצמו בריא כפי שהיה לפני הופעת המחלה. כלומר כמו שהיה בעבר. במובן מסויים מדובר בחזרה אחורה. אמנם הוא מתכוון להיות בלי מחלה והדבר טוב בעיניו אך זו מחשבה ודימוי שמגבילים אותו בתוך המוכר ולמעשה בתוך אותו 'מוכר' שאף הביא אותו למצב הביש בו הוא נמצא כעת בעודו חולה. כאשר אדם חושב במונחי השתפרות הוא מאפשר לעצמו להתחיל תהליך, שיתכן ויביא אותו למקום שהוא אפילו טוב יותר ממה שהיה בעבר. משוכלל יותר. הוא למעשה שולח את עצמו אל הלא נודע ואל שמיי ההשתפרות הלא מוגבלים. או כמו שאילן אמר לי פעם: "אל תדמיין תקרות מוגבלות". בעצם המחשבה על "החלמה", במובנה השגור, נטועה בנו בלי שנכיר בכך ההכרה או האמונה שאין אנו יכולים אלא לחזור ולתפקד כשם שתיפקדנו אתמול ושלזאת יש לייחל. בזאת אנו משאירים עצמנו בשדות מוכרים. אך האם יש אפשרות שנתפקד אף טוב יותר משתיפקדנו אתמול ? אני מאמין שכן. משה פלדנקרייז ניסח זאת בערך כך: אם אפשר להשתפר מעט,  אפשר להשתפר עוד מעט. ועוד מעט. וכך עד אין סוף. כלומר, אם יש אפילו אפשרות קלה לשיפור באירגון שלנו, אז אין גבול לכמה שנוכל להשתכלל. והדבר מתחיל בראש ובראשונה בתפיסתנו את עצמנו ואת יכולותנו ובדימויינו העצמי. בתוך התרגול של שיטת פלדנקרייז מובנה הרעיון של שכלול תפיסת עצמנו והבאת חלקים רבים יותר מעצמנו (מגופנו למשל) אל קדמת התודעה כדי שלא יהיו נסתרים 'מעינינו' בזמן שאנו פועלים ובזה יש כבר תועלת רבה לאיכות חיינו.

והנה ציטוט: "בדרך כלל אפשר לומר שקשה למצא אדם שכל גופו נהיר לתודעתו באותה מידה. החלקים הניתנים לתודעה בקלות משמשים את האדם בחייו ואילו החלקים האטומים אינם משתתפים בחייו אלא בעקיפין, ונעדרים כמעט מדמות עצמו בעת פעולה…. אדם שאינו יודע לקפוץ אינו יכול להשיג בתודעתו אותם חלקים שאדם היודע לקפוץ משיג אותם בבהירות"            (משה פלדנקרייז – שכלול היכולת)

הבטחתי לעצמי שאשתדל להיות בהיר ברשימות הללו. ושאשתדל לפשט ולהביא את הסברי על השיטה בצורה שיש בה מן האישי והסיפורי.

אז הנה סיפור אישי על יום נישואי שהבטחתי שאספר.

אחד הדברים שהילכו עלי אימה בעת שקשר עם אישה הלך והתהדק היה שאאבד את החופש שלי. הו כן, כמה גברי וממוצע ולא יוצא דופן מצידי. ברמה השכלית הבנתי והסכמתי מכבר שאין ברירה בתוך קשר זוגי אלה לאבד משהו מהחופש שבחיים לבד. ככה זה. ברגע שאתה יותר מאחד יש מערכת שונה של התנהלות שיוצרת, במובנים סובייקטיביים, חופש מועט יותר, או אחר אם תרצו. בכל אופן ההבנה השכלית הזו לא עזרה לי, עם כל רצוני הטוב, לא לחוש אימה כאשר הרגשתי שאני נאלץ לצמצם עצמי ולמסגר עצמי. באופן בלתי נמנע התנהגתי בהתאם. נטיתי לבקש מבנות זוגי שהן ייתנו לי את החופש שאני מבקש. נלחמתי כנמר בכל צפייה ממני להיות משהו מסויים. עשיתי רציונליזציה של הרגשות של שנינו ובקיצור פעלתי מתוך כפייה אוטומאטית ובלתי מודעת על פי רוב וכך בסופו של דבר או שהרחקתי מעלי את אותה אהובה או שהתרחקתי בעצמי מתוך הגנה על גבולותי או ששנינו הגענו למבוי סתום. ברור שלכל קשר יש עוד עשרות סיבות ללמה הוא מצליח או לא, אבל הנה צד שלי לפחות באחת הסיבות. בעת שהיכרתי את מיכל, בת זוגי היום, התחלתי כבר לתרגל פלדנקרייז באופן קבוע והמשכתי בכך עד היום ברציפות. התרגול היום יומי השפיע עלי בהקשר זה בכמה דרכים. מצאתי חופש גדל והולך בתוכי והכרה עצמית טובה יותר. מודעותי להתנהגויות הכפייתיות שלי הלכה והתחדדה עד שהבחנתי בהרגלי האוטומאטיים בזמן אמת או שלפחות התקצר משך הזמן בו היו מניעי נסתרים מעיני. (מניעי…עיני… :)) הלכתי והתרככתי בגופי ובתפיסותי והגבתי ברכות הולכת וגוברת לכל גילוי של התנגדות. לפתע, גם אם חשתי שאני מוגבל על ידי הסביבה מסיבה כלשהי, הדבר לא הקפיא אותי או הקפיץ אצלי מנגנון הגנה באותן עוצמות כבעבר. לפתע היו לי עוד אפשרויות לפעולה. וזה בדיוק מה ששיטת פלדנקרייז עוזרת לנו ללמוד.                                                                                                                                                                                                                                         יש דוגמא שמשה פלדנקרייז משתמש בה באחד מספריו: אם תתבקש ללכת על קרש עץ ברוחב 10 סנטימטרים המונח על הרצפה, לא תתקשה לעשות זאת כלל ותרגיש חופש גדול בתוך המגבלה הזו. אך כעת אם נקח את הקרש הזה ונתלה אותו בין שני בניינים בגובה 10 קומות לא תוכל לעשות אפילו צעד אחד מחמת הפחד המשתק שיאחז בך. כולנו מתפעלים מיכולתו של הלוליין להלך בקלות שכזו על חבל דק המתוח בגובה 100 מטר.  היכולת לעשות פעולה אחת תלויה גם באפשרות העומדת או לא עומדת לרשותנו לבחור לעשות פעולה אחרת. כשקרש העץ מונח על הרצפה תמיד ישנה לנו האפשרות להניח רגל על הרצפה אם יתעורר צורך בכך ועצם האפשרות הזו מאפשרת לנו להלך על הקרש ללא בעיות ובלי לגעת ברצפה בכלל. כאשר נלקחת מאיתנו האופציה להניח רגל על הרצפה, כשהקרש תלוי באויר, נרגיש מיד כלואים ונתקשה לעשות אפילו את אותן פעולות שבתנאים רגילים לא נתקשה לעשותן כלל.                                                  איך אני מקשר כל זאת ליום נישואי ? בזכות תרגול שיטת פלדנקרייז הלכתי והשתכללתי ולמדתי שיש לי עוד אפשרויות פעולה ולמעשה למדתי לפעול בחופשיות גוברת על אף המגבלה. לפי משה פלדנקרייז ושיטת פלדנקרייז, חופש, הוא היכולת לפעול לא מתוך כפיה. אם אין לי ברירה אלה לפעול כשם שאני פועל, אפילו אם אני מודע למצב זה, אינני אדם חופשי. אדם חופשי הוא אדם שבכל רגע נתון יש לו לפחות שתי אפשרויות פעולה לבחור ביניהן. בעבר כאשר חשתי איום על חופש הפעולה שלי הייתה לי רק אפשרות אחת לפעולה והדבר רק הגביר את תחושת החנק והצורך בהגנה. כיום כאשר מסיבה כלשהי אני מוגבל והחופש שלי "מצטמצם" אני מסוגל לראות לנגד עיני עוד כמה אפשרויות פעולה חלופיות המאפשרות לי לחוש חופשי בבחירותי ולא עבד לתבניות ההתהגותיות שלי.

אני מקווה שברור הדבר שטרם הגעתי (ואיני מייחל לכך) לדרגת חופש ומודעות מושלמת ואידיאלית. רחוק מכך. אני עדיין אותו טמבל כפייתי עם תבניות התנהגותיות חזקות שמביאות לי לעיתים סבל ואי נחת, עם התמכרויות ורגעי כהות חושים, וכל שאר הדברים שכנראה מאשרים שאני בן אנוש. אבל זה מה שיפה בעיני בשיטת פלדנקרייז, שאפילו השתפרות מילימטרית קטנטנה עשוייה לשנות את חיי האדם ללא היכר אם רק יבחין במילימטר הזה. עצם ההבחנה היא חלק מסוד העניין. סוד גלוי אמנם אך נסתר בה בעת. ועל הנסתר שבגלוי כתב משה פלדנקרייז ספר הנקרא, איך אם לא: "הנסתר שבגלוי".

לפחות במקום שהיה משמעותי לי בחיים: זוגיות, תרגול שיטת פלדנקרייז עזר לי להתקרב את המילימטר שהיה דרוש לי כדי לגלות עוד אפשרויות פעולה לצד הפחד.

יובל גולדשטיין

מודעות פרסומת